סיבוכים בהרדמה כללית - סיבוכים של נתיב האויר ומערכת הנשימה

 סיבוכים של נתיב האויר ומערכת הנשימה

כאב גרון לאחר ניתוח

מדובר בתופעה יחסית שכיחה המיוחסת לשימוש בצינור הנשמה במהלך ההרדמה. לרוב מדובר בתופעה קלה שחולפת תוך שעות עד ימים לאחר הניתוח ללא השלכות ארוכות טווח.

נזק למבנים בחלל הפה ונתיב האויר

סיבוך לא שכיח שמתרחש לרוב בזמן הכנסת אביזרים מיוחדים הדרושים לצורך הנשמה לתוך חלל הפה ונתיב האויר.

קושי בהנשמה/צנרור קנה

סיבוך לא שכיח שקשור בוריאציה אנטומית של מבנה הפנים, הצוואר או נתיב האויר שמקשה על הנשמה במסכה, צנרור קנה או השתלטות על נתיב האויר באמצעים אחרים. מדובר בסיכון מסכן חיים משום שמקשה על חמצון המטופל בעת שמצוי תחת השפעת חומרי הרדמה המונעים שמירה על נתיב האויר פתוח ועל נשימה עצמונית.

אספירציה

מה שנקרא בלשון העם "הקדמת קנה לוושט". מדובר בעליה של תוכן קיבה אל קנה הנשימה, דבר שיכול לגרום לדלקת ריאות קשה מאד ולעיתים מסכנת חיים. זו אחת הסיבות לדרישה לצום שעות לפני ניתוח אלקטיבי. סיבוך זה שכיח יותר במצבים ובמחלות מסויימים המערבים את התפקוד והאנטומיה של הוושט, הקיבה וסוגרי הוושט העליון והתחתון. צורת השריית ההרדמה שונה בין מקרים אלה לבין מקרים בהם הסיכון לאספירציה נמוך. על המרדים לזהות את אותם המקרים ולפעול בהתאם על מנת לצמצם את הסיכון.

הפרעות חמצון ואוורור

מצבים רבים הקשורים למצב הבסיסי של החולה (למשל אסתמה/מחלה חסימתית כרונית של דרכי האויר), למצבים הנוצרים במהלך ניתוח (מנח החולה, שימוש במרפי שרירים, הנשמת ריאה אחת, שינויים בזרימת הדם הלבבית והריאתית הקשורים לפרוצדורה הניתוחית וכו'), לבעיות טכניות בציוד (למשל נתק בצנרת המנשם, דלף במנשם, כיפוף של צנרת ההנשמה), וכו' עלולים להתבטא בקושי בחמצון (אספקת חמצן) או אוורור (פינוי פחמן דו חמצני) של החולה. על המרדים לזהות במהירות מצבים אלה ולתת מענה מיידי.

לרינגוספזם/ברונכוספזם

מדובר בהתכווצות של מיתרי הקול (לרינגוספזם) או דרכי האויר הבינוניות/קטנות (ברונכוספזם) הקורית במצבים של הרדמה לא מספיק עמוקה או לחילופין הפרשות בדרכי האויר של המטופל. חולים מסוימים מועדים למצבים אלה, כגון מעשנים, חולי אסתמה או מחלות ריאות חסמתיות כרוניות ומטופלים שחלו בשבועות שקדמו לניתוח במחלה חריפה של דרכי האויר או הריאות. גם כאן נדרשת מהמרדים התערבות מהירה, על מנת למנוע הפרעת חמצון החולה.

חסימת נתיב אויר עליון ובצקת ריאות

סיבוך זה עשוי לקרות בעיקר בהתעוררות מהרדמה, לאחר ביצוע אקסטובציה (הוצאת צינור ההנשמה). במצב זה החולה נושם ספונטנית. חסימה של נתיב האויר העליון מסיבה כלשהי (טונוס שרירים חלש של נתיב האויר, לרינגוספזם וכו') תוך המשך המאמץ הנשימתי של החולה, היוצר לחץ שלילי בבית החזה, עלול ליצור בצקת ריאות קשה. באחריות המרדים לוודא פוטנטיות נתיב האויר ובמידת הצורך לפתוח את נתיב האויר באמצעים העומדים לרשותו (נתיב אויר פומי או אפי, LMA ואף צינור הנשמה).

בארוטראומה/וולוטראומה

הנשמת החולה במהלך הרדמה נעשית תוך שימוש במנשם המפעיל לחץ אויר המנפח את ריאות החולה. מצבים מסויימים הקשורים לחולה או למכשור עלולים לגרום להווצרות יתר לחץ או ניפוח נפח יתר ולגרום להפרעות ריאתיות חריפות.

תמט ריאה/דלקת ריאה

שכיבת החולה על שולחן הניתוחים בשילוב הרדמה והרפיית שרירים מביאה לשינוי במנח הריאה ובלחצים המופעלים עליה ע"י איברי הגוף. לחצים אלה ומצבים אחרים הקשורים לצורת הנשמת החולה עלולים לגרום לתמט ריאה והפרעה בחמצון. גם כאן המרדים מתערב ומבצע תמרונים המשפרים את המצב.

כליאת אויר- Auto-PEEP

כליאת אויר נוצרת בחולים הסובלים ממחלה חסימתית קשה של דרכי האויר הקטנות. חסימת דרכי האויר מונעת פינוי אויר מהריאות בזמן הנשיפה. במידה והפרמטרים ההנשמתיים במהלך הרדמה לא מותאמים למצב תתכן החמרה בכליאת האויר עם השלכות קשות על המצב ההמודינמי (לחץ דם, תפוקת לב) ועל החמצון והאוורור (רמת החמצן והפחמן הדו חמצני בדם).