hardama.com

התעוררות

בתום הניתוח, על פי שיקול דעת המרדים ובתאום עם הכירורג, נעשה תהליך הערת המטופל. בתהליך זה רמת תרופות ההרדמה הניתנות בגזי ההרדמה או תוך ורידית מכווננת (התהליך מתחיל זמן משמעותי לפני תום הניתוח על מנת להגיע לרמות הרצויות בדם בתום הניתוח) במטרה להביא את החולה לנשימה ספונטנית (להבדיל מנשימה באמצעות מכונת ההנשמה) בנפחים ובקצב הרצויים, ולמצב ההכרה הרצוי.
תהליך זה כולל גם מתן חומרים הנוגדים את השפעות חלק מחומרי ההרדמה שניתנו במהלך הניתוח (למשל נאוסטיגמין שנוגד את השפעות מרפי השרירים במטרה להשיב את כוח השרירים לרמה שאפשר נשימה ספונטנית יעילה ושמירה על נתיב האויר פתוח).
עם ההגעה לפרמטרים הרצויים מוצא צינור ההנשמה (אקסטובציה). ישנן מגוון שיטות לאקסטובציה, בינהן –

-          אקסטובציה בעירות מלאה- החולה פוקח עיניים וממלא פקודות לפני הוצאת צינור ההנשמה. שיטה זו תבחר במקרים של נתיב אויר בעייתי או בסכנה לאספירציה של תוכן קיבה. בעירות מלאה החולה משיב את מנגנוני ההגנה על נתיב האויר שלו (מצד אחד טונוס השרירים בנתיב האויר מתחזק באופן שמאפשר שמירת נתיב האויר פתוח, ומצד שני רפלקס השיעול ורפלקסים נוספים חוזרים לתפקד באופן שישמור על נתיב האויר מפני אספירציה של תוכן קיבה. שיטת אקסטובציה זו נבחרת גם במקרים בהם אנו מעוניינים בהערכה נוירולוגית של החולה טרם ביצוע האקסטובציה.

-          אקסטובציה עמוקה- במקרה זה החולה חוזר לנשימה ספונטנית אך עדין מורדם. לאחר ביצוע האקסטובציה יתכן והחולה יהיה מסוגל לשמור על פוטנטיות נתיב האויר שלו, ויתכן שלא. במקרה שלא ידרש שימוש באביזרים אוראלים (המוכנסים דרך הפה) או נזלים (המוכנסים דרך האף) לצורך שמירת נתיב האויר פתוח. שיטת אקסטובציה זו נעשית במקרים בהם אנו מעוניינים בהתעוררות חלקה, ללא שיעול או מאמץ של החולה, למשל בניתוחי בקעים בטניים או ניתוחי פנים פלסטיים בהם שיעול או מאמץ עלולים לפגום בתוצאת הניתוח.

ההחלטה להעיר את החולה ולבצע אקסטובציה מתבססת על שיקולים מורכבים הלוקחים בחשבון –

-          מחלות הרקע של החולה (למשל, מחלת לב קשה שהתבטאה באי יציבות במהלך הניתוח, או מחלת שריר עם כוח שרירי לא מספק בתום הניתוח, תסמונת החום הממאיר וכו'),

-          מהלך הניתוח והצפי לסיבוכים לאחר ביצוע אקסטובציה [למשל התפתחות תמט ריאה במהלך הניתוח, איסכמיה לבבית, הפרעות בקצב הלב, הופעת סימני זיהום קשה (ספסיס) וכו']. במסגרת שיקולים אלה נלקחים בחשבון גם תוצאות הניתוח עצמו, בעיקר כשמדובר בניתוח המערב מערכות קריטיות בהקשר ההרדמתי- הלב, הריאות, ונתיב האויר.

-          מעורבות נתיב האויר בניתוח והתפתחות בצקת בנתיב האויר (כזו היכולה למנוע הוותרותו פתוח לאחר האקסטובציה), מצבו ההמודינמי של החולה (יציבות מבחינת לחצי דם, קצב ומקצב הלב, תפוקת השתן, בדיקות הדם וכו'),

-          חזרת כוח השרירים ויכולת לבצע נשימה יעילה, וכו'. נושא זה חשוב בכל הרדמה בה ניתנו מרפי שרירים ובפרט בחולים עם מחלות שריר (מייסטניה גראביס למשל).

במקרים מסויימים יבחר המרדים להותיר את החולה מורדם ומונשם ולהעבירו להתאוששות או למסגרת אחרת במצב זה לצורך המשך מעקב, המשך טיפול או גמילה הדרגתית ומבוקרת מהנשמה.

האקסטובציה והערת החולה נחשבים כארועים קריטיים ומועדים לסיבוכים (למשל, ברונכוספזם, לרינגוספזם, חסימת נתיב אויר עליון, שינויי לחץ דם ואיסכמיה לבבית וכו'- ראה סיבוכים בהרדמה), ודורשים תשומת לב דקדקנית לפרטים וקבלת החלטות מהירה מצד המרדים.

המעבר מחדר הניתוח לחדר ההתאוששות נעשה בליווי המרדים וסניטר. המעבר להתאוששות גם הוא מועד לסיבוכים מאחר ואינו אידיאלי מבחינת זמינות ציוד ומתאר העבודה. המרדים יחליט על אמצעי הניטור (מוניטור, אקג, מד לחץ דם) במהלך המעבר וכן אמצעים נוספים לטיפול בחולה (למשל מתן חמצן, ציוד להנשמה). כמו כן, המרדים יצטייד בתרופות מתאימות העשויות להדרש לייצוב החולה במהלך המעבר להתאוששות.

עם ההגעה לחדר ההתאוששות ימסור המרדים את האינפורמציה הרלוונטית לצוות ההתאוששות (אחים'אחיות ובמידת הצורך רופא). קרא/י עוד על תהליך הקבלה לחדר ההתאוששות.

שתף...