סוגי הרדמה

הרדמה נחלקת למספר תחומים המשמשים למטרות שונות ולעיתים משולבים ליצירת תנאים אופטימלים במהלך הפרוצדורה.

הרדמה מקומית

הסננת חומרי הרדמה מקומית באזור המנותח בלבד (בד"כ באמצעות הזרקה עורית) יוצרת אבדן תחושה באזור זה בלבד. חומרי ההרדמה המקומית פוגעים בהולכה העצבית של גירויים מכאיבים מהאתר המנותח אל חוט השדרה והמוח ובכך מונעים את תפיסת הכאב. סוג זה של הרדמה מתאים בד"כ לניתוחים שטחיים ומוגבלים בשטחם, הן בשל הקושי בכיסוי שטחים גדולים באמצעים הזרקה והן בשל הצורך להמנע מהזרקת מינון יתר של חומרי הרדמה מקומית, שיכול להיות בעל השלכות שליליות על מערכת הלב וכלי הדם ומערכת העצבים.

קיימים מגוון חומרי הרדמה מקומית בעלי תכונות פיזיקליות וכימיות שונות המתבטאות במהירות הפעולה, משך הפעולה ואופן הפעולה על סוגים שונים של גירויים. קרא/י על כך עוד ב-"תרופות בשימוש המרדים". 

הרדמה אזורית

מערכת העצבים המרכזית המורכבת מהמוח וחוט השדרה מתפצלת למספר רב של עצבים המתפזרים בגוף ונושאים סיבים מוטורים (האחראים על תנועת השרירים ואיברים אחרים) וסיבים סנסורים (האחראים על נשיאת גירויים תחושתיים, בינהם גירויים כואבים מהפריפריה אל מערכת העצבים המרכזית).

ניתן לבצע הזרקה סלקטיבית של חומרי הרדמה מקומית סביב העצבים האחרים על מעבר גירויים תחושתיים מאזור מסויים בגוף. למעשה ניתן לכסות כל איזור בגוף באמצעות הרדמה אזורית. גישה זו מצריכה מיומנות רבה וידע אנטומי.

מיקום העצבים הרלוונטים נעשה בסיוע של אולטראסאונד, גירויים חשמליים, או על בסיס ידע אנטומי.

גם כאן ניתן לשלוט על מהירות תחילת החסם העצבי, משכו, וצורת הפעולה שלו ע"י בחירת מיקום החסם ובחירת חומרי ההרדמה המקומית.

הרדמה אזורית יכולה לשמש במהלך ניתוח לבד או בשילוב עם הרדמה כללית או סדציה, וכן לצורך טיפול בכאב בתר ניתוחי (שלאחר הניתוח), למשל באמצעות השארת צינורית פלסטיק עדינה בסמוך לעצב הרלוונטי, דבר המאפשר הזלפה חוזרת של חומר הרדמה מקומית לצורך הארכת ההשפעה.

הרדמה אזורית נחלקת להרדמה נויראקסיאלית -כאן המטרה הינה חסימת ההולכה העצבית בחוט השדרה, והרדמה אזורית היקפית- כאן נחסמת ההולכה העצבית בעצבים היקפיים.

תוכלו להרחיב על כך עוד בקישורים הבאים:

הרדמה כללית

הרדמה כללית הינה מצב בו המטופל שרוי בהרדמה עמוקה, אינו מודע לסביבתו, חסר תנועה ואינו חש כאב או מייצר זכרון. במצב זה לרוב נפגעת פוטנטיות נתיב האויר עקב ירידה בטונוס השרירים המקיפים את נתיב האויר העליון. על כן נדרשים אמצעים לשימור פוטנטיות נתיב האויר (ראה/י אמצעים לשליטה בנתיב האויר). לעיתים קרובות המטופל אינו נושם בכוחות עצמו ונדרשת הנשמה מלאכותית. במצב זה ישנם גם שינויים משמעותיים המודינמים (קצב הלב, לחץ הדם, תפוקת הלב וכו') ונדרש איזון עדין בין עומק ההרדמה, ההשפעות הנשימתיות וההמודינמיות והגירוי הניתוחי.

קרא/י עוד על הרדמה כללית ב-"חדר הניתוח".

סדציה

סדציה היא מצב ביניים בין ערות להרדמה כללית. ישנן דרגות שונות של סדציה.

-        בסדציה קלה (minimal sedation) המטופל ער, מודע למתרחש סביבו, מעט ישנוני, אך מבצע פקודות, משמר את נתיב האויר שלו ואת נשימתו וכן שומר על מדדים המודינמים תקינים (לחץ דם, קצב לב וכו').

-        סדציה בינונית (moderate sedation) הינה מצב בו המטופל מגיב לגירוי וורבלי (קריאת שמו) או לנגיעה בו. הפוטנטיות של נתיב האויר בד"כ נשמרת אך לעיתים נדרשת מניפולציה כלשהי על מנת לשמרה (למשל גירוי המטופל או הרמת לסת). המטופל נושם בכוחות עצמו והמדדים ההמודינמים שמורים (לחץ הדם, קצב הלב, תפוקת הלב וכו').

-        סדציה עמוקה (deep sedation) מאופיינת בתגובה מכוונת של החולה רק בגירוי חוזר או מכאיב. פוטנטיות נתיב האויר עלולה להפגע, המטופל יכול להפסיק לנשום בכוחות עצמו לזמן מה ויכולה להדרש תמיכה נשימתית. המצב ההמודינמי בד"כ שמור.

הדרגות השונות של סדציה הן דינמיות ובהחלט עלולה להווצר גלישה משלב אחד לשלב עמוק יותר או פחות, ואף להרדמה כללית. על כן חשוב שמבצע הסדציה יהיה מיומן בטיפול בהשלכות של מצבים אלה. בדרגות העמוקות של סדציה נדרש מרדים לביצוע הסדציה. 

שתף...