hardama.com

הדקות הראשונות בחדר הניתוח

המהלך המתואר להלן מתייחס למטופל המבוגר. לפירוט על הליך ההרדמה בילדים ראה/י הרדמה בתינוקות וילדים. 

לאחר העברת המטופל מאולם הקבלה לחדר הניתוח במיטתו הוא מועבר בעזרת הצוות (אם יש מוגבלות מסיבה זו או אחרת) או עובר באופן עצמאי לשולחן הניתוחים. במידה והמטופל מועבר על גבי אלונקת חדר ניתוח ניידת, האלונקה מולבשת על בסיס שולחן הניתוחים ולמעשה מהווה כשלעצמה שולחן הניתוחים.

שולחן הניתוחים צר יחסית אך יציב. לעיתים מורכבים תומכים לידיים או לחלקים אחרים של הגוף כדי למנוע נפילה. במקרים מסויימים המטופל נקשר באמצעות רצועות לשולחן הניתוחים למניעת תזוזתו במהלך שינוי מנח השולחן.

השלב הבא הוא ביצוע הליך "פסק זמן". תוכלו לקרוא על כך בקישורית. בתום הליך "פסק זמן" המטופל מחובר למספר מכשירים סטנדרטים לניטור מצבו במהלך ההרדמה. אמצעי הניטור הבסיסיים כוללים:

-       מדבקות מוניטור אקג על גבי החזה,

-       מד לחץ דם המלופף על הזרוע או השוק (על פי מיקום הניתוח ושיקולים אחרים),

-       ומד רוויון חמצן (סטורציה) המונח על אחת האצבעות ומודד את רוויון החמצן בדם.

לפירוט על אמצעי ניטור אלה ואחרים ראה/י אמצעי ניטור בהרדמה. 

במקביל, במידה והחולה אינו מגיע עם קטטר ורידי פריפרי ("וונפלון") מאשפוז, המרדים יכניס קטטר ורידי פריפרי - צינורית פלסטיק דקה, לאחד הורידים לצורך מתן התחלתי של חומרי הרדמה. ישנם גדלים וסוגים רבים של קטטרים ורידיים פריפרים, המתאימים לגדלים שונים של ורידים ולצרכים שונים במתן נוזלים. בד"כ הקטטר הורידי הפריפרי הראשוני המוכנס לצורך השראת ההרדמה הוא יחסית קטן וזאת לצורך מניעת כאב בדקירה. לאחר השראת ההרדמה יתכן ותידרש הכנסת קטטרים ורידיים נוספים, פריפרים או מרכזיים (כאלה המוכנסים לורידים מרכזיים וגדולים) נוספים, כפי שמוערך על פי מצב החולה או סוג הניתוח וזאת לצורך ביצוע אופטימלי של ההרדמה, ניטור וטיפול אופטימלי בנוזלים.

[וונפלונים]

[מדבקה לקיבוע וונפלון]

מטופלים הסובלים ממצבים רפואיים מסוימים השמים אותם בסיכון מוגבר במהלך השראת ההרדמה, מצריכים שימוש באמצעי ניטור נוספים, קטטרים ורידיים מרכזיים המשמשים הן לניטור והן למתן חומרים לשליטה על תפקוד הלב ולחץ הדם ו/או קטטר עורקי לניטור המשכי של לחץ הדם. לרוב הכנסת הקטטרים הללו נעשית תחת הרדמה מקומית לפני השריית הרדמה כללית, ולעיתים כרוכים באי נעימות מסויימת עקב כך.

במקביל להכנסת הקטטר הורידי הפריפרי וחיבור המכשור לניטור מונחת מסכת חמצן על פני (אף ופה) המטופל. כך מועשרת תכולת הריאות של המטופל באחוז חמצן גבוה, דבר חשוב ביותר במהלך השראת הרדמה. תהליך זה נקרא בשפה המקצועית "פרה-אוקסיגנציה". השראת הרדמה כללית כרוכה לעיתים קרובות בתקופה של העדר נשימה מוחלט, במצב זה, תוך מספר דקות הגוף עלול שלא לקבל את החמצן לו הוא זקוק. העשרת הריאות בחמצן טרם השראת ההרדמה מאריך את תקופת הזמן בה הגוף מקבל את החמצן לו הוא זקוק גם בהעדר נשימה. במהלך הזמן הזה המרדים משתלט על נתיב האויר של החולה (צנרור קנה או שימוש באמצעים אחרים לשמירה על פוטנטיות דרכי האויר) ומנשים את החולה באמצעים מכנים. כך נשמר רצף אספקת החמצן לחולה באופן האופטימלי. 
במהלך שלב ה"פרה-אוקסיגנציה" חשוב לנשום לאט ועמוק.

כשכל התהליכים לעיל' הושלמו ניתן להתחיל בהשראת ההרדמה. אופן השראת ההרדמה והשימוש בתרופות הרדמה משתנים בין חולים שונים, הסובלים ממצבים רפואיים שונים ובניתוחים שונים וגם בין מרדימים שונים. 
לרוב, הרדמה קלאסית מתחילה במתן חומרים סדטיבים ואמנסטים (יוצרים טשטוש ואבדן זכרון אנטרוגרדי-כלומר מנקודת הזמן בה ניתנו והלאה) ואנלגטים (משככי כאב), ובהמשך בטווח של דקות ניתן חומר אינדוקציה (השראת הרדמה) שגורם לאבדן הכרה מלא. אבדן ההכרה קורה כחצי דקה לאחר מתן חומר האינדוקציה. בשלב זה אין למטופל מודעות למתרחש, הוא אינו חש כאב ואינו זוכר את המתרחש.

לאחר שהמטופל במצב חוסר הכרה נעשה נסיון הנשמה באמצעות מסכת פנים. במידה ואין בעיה בהנשמה, מוסף חומר הרפיית שרירים על פי שיקול דעת המרדים ובהמשך נעשה שימוש במכשירים לאבטחת פוטנטיות נתיב האויר במהלך הפרוצדורה- צנרור קנה או שימוש במכשור אחר לצורך זה (תוכלו לקרוא על האמצעים השונים לשליטה בנתיב האויר בקישורית זו) לאחר מכן המטופל מונשם באמצעות מכונת ההרדמה תוך המשך מתן חומרי הרדמה הן בגזי ההנשמה והן תוך ורידית ע"י המרדים.

במצבים מסויימים, הכוללים דלקת בטן חריפה, פציעת טראומטית משמעותית וכן במצבים של הפרעה במעבר קיבה-וושט או בריקון הקיבה ישנו צורך לבצע השראת הרדמה מהירה ("rapid sequence induction") לצורך המנעות מרהגורגיטצייה ואספירציה של תוכן קיבה (עליית תוכן הקיבה לריאות, דבר שעלול ליצור דלקת ריאות קשה ומסוכנת). שיטת השריית ההרדמה הזו כרוכה במתן חומר אינדוקציה בשילוב חומר הרפיית שירירים מהיר בו זמנית. לבקשת המרדים, מופעל לרוב ע"י אחד מאנשי הצוות לחץ על אחד מסחוסי בית הקול (סחוס הקריקואיד-טבעת סחוסית צווארית) על מנת ליצור לחץ על הוושט שימנע עליה של תוכן קיבה לכיוון הריאות. תמרון זה עלול להיות לא נעים לחולה משום שנעשה תוך כדי מתן חומרי ההרדמה ועוד לפני אבדן ההכרה, אך אינו כואב, והתחושה הלא נעימה חולפת תוך מספר שניות, עם אבדן ההכרה. לאחר אבדן ההכרה ובחלוף הזמן הדרוש לפעולת מרפה השרירים, נעשה צנרור הקנה במהירות. רק לאחר הבטחת צנרור נאות של הקנה מוסר הלחץ מסחוס הקריקואיד.

על המשך מהלך ההרדמה תוכלו לקרוא ב-"מהלך ההרדמה". 

שתף...