סיבוכים בהרדמה כללית

סיבוכים רבים עלולים להווצר במהלך הרדמה ולאחריה, חלקם שכיחים יותר וחלקם נדירים.

מרדים טוב - מתפקידו לצמצם למינימום את הסיבוכים ולגלות מיומנות בטיפול נאות בהם תוך צמצום הנזק לחולה.

בהמשך יפורטו הסיבוכים השונים על פי מערכות הגוף.

 סיבוכים של נתיב האויר ומערכת הנשימה

כאב גרון לאחר ניתוח

מדובר בתופעה יחסית שכיחה המיוחסת לשימוש בצינור הנשמה במהלך ההרדמה. לרוב מדובר בתופעה קלה שחולפת תוך שעות עד ימים לאחר הניתוח ללא השלכות ארוכות טווח.

נזק למבנים בחלל הפה ונתיב האויר

סיבוך לא שכיח שמתרחש לרוב בזמן הכנסת אביזרים מיוחדים הדרושים לצורך הנשמה לתוך חלל הפה ונתיב האויר.

קושי בהנשמה/צנרור קנה

סיבוך לא שכיח שקשור בוריאציה אנטומית של מבנה הפנים, הצוואר או נתיב האויר שמקשה על הנשמה במסכה, צנרור קנה או השתלטות על נתיב האויר באמצעים אחרים. מדובר בסיכון מסכן חיים משום שמקשה על חמצון המטופל בעת שמצוי תחת השפעת חומרי הרדמה המונעים שמירה על נתיב האויר פתוח ועל נשימה עצמונית.

אספירציה

מה שנקרא בלשון העם "הקדמת קנה לוושט". מדובר בעליה של תוכן קיבה אל קנה הנשימה, דבר שיכול לגרום לדלקת ריאות קשה מאד ולעיתים מסכנת חיים. זו אחת הסיבות לדרישה לצום שעות לפני ניתוח אלקטיבי. סיבוך זה שכיח יותר במצבים ובמחלות מסויימים המערבים את התפקוד והאנטומיה של הוושט, הקיבה וסוגרי הוושט העליון והתחתון. צורת השריית ההרדמה שונה בין מקרים אלה לבין מקרים בהם הסיכון לאספירציה נמוך. על המרדים לזהות את אותם המקרים ולפעול בהתאם על מנת לצמצם את הסיכון.

הפרעות חמצון ואוורור

מצבים רבים הקשורים למצב הבסיסי של החולה (למשל אסתמה/מחלה חסימתית כרונית של דרכי האויר), למצבים הנוצרים במהלך ניתוח (מנח החולה, שימוש במרפי שרירים, הנשמת ריאה אחת, שינויים בזרימת הדם הלבבית והריאתית הקשורים לפרוצדורה הניתוחית וכו'), לבעיות טכניות בציוד (למשל נתק בצנרת המנשם, דלף במנשם, כיפוף של צנרת ההנשמה), וכו' עלולים להתבטא בקושי בחמצון (אספקת חמצן) או אוורור (פינוי פחמן דו חמצני) של החולה. על המרדים לזהות במהירות מצבים אלה ולתת מענה מיידי.

לרינגוספזם/ברונכוספזם

מדובר בהתכווצות של מיתרי הקול (לרינגוספזם) או דרכי האויר הבינוניות/קטנות (ברונכוספזם) הקורית במצבים של הרדמה לא מספיק עמוקה או לחילופין הפרשות בדרכי האויר של המטופל. חולים מסוימים מועדים למצבים אלה, כגון מעשנים, חולי אסתמה או מחלות ריאות חסמתיות כרוניות ומטופלים שחלו בשבועות שקדמו לניתוח במחלה חריפה של דרכי האויר או הריאות. גם כאן נדרשת מהמרדים התערבות מהירה, על מנת למנוע הפרעת חמצון החולה.

חסימת נתיב אויר עליון ובצקת ריאות

סיבוך זה עשוי לקרות בעיקר בהתעוררות מהרדמה, לאחר ביצוע אקסטובציה (הוצאת צינור ההנשמה). במצב זה החולה נושם ספונטנית. חסימה של נתיב האויר העליון מסיבה כלשהי (טונוס שרירים חלש של נתיב האויר, לרינגוספזם וכו') תוך המשך המאמץ הנשימתי של החולה, היוצר לחץ שלילי בבית החזה, עלול ליצור בצקת ריאות קשה. באחריות המרדים לוודא פוטנטיות נתיב האויר ובמידת הצורך לפתוח את נתיב האויר באמצעים העומדים לרשותו (נתיב אויר פומי או אפי, LMA ואף צינור הנשמה).

בארוטראומה/וולוטראומה

הנשמת החולה במהלך הרדמה נעשית תוך שימוש במנשם המפעיל לחץ אויר המנפח את ריאות החולה. מצבים מסויימים הקשורים לחולה או למכשור עלולים לגרום להווצרות יתר לחץ או ניפוח נפח יתר ולגרום להפרעות ריאתיות חריפות.

תמט ריאה/דלקת ריאה

שכיבת החולה על שולחן הניתוחים בשילוב הרדמה והרפיית שרירים מביאה לשינוי במנח הריאה ובלחצים המופעלים עליה ע"י איברי הגוף. לחצים אלה ומצבים אחרים הקשורים לצורת הנשמת החולה עלולים לגרום לתמט ריאה והפרעה בחמצון. גם כאן המרדים מתערב ומבצע תמרונים המשפרים את המצב.

כליאת אויר- Auto-PEEP

כליאת אויר נוצרת בחולים הסובלים ממחלה חסימתית קשה של דרכי האויר הקטנות. חסימת דרכי האויר מונעת פינוי אויר מהריאות בזמן הנשיפה. במידה והפרמטרים ההנשמתיים במהלך הרדמה לא מותאמים למצב תתכן החמרה בכליאת האויר עם השלכות קשות על המצב ההמודינמי (לחץ דם, תפוקת לב) ועל החמצון והאוורור (רמת החמצן והפחמן הדו חמצני בדם).

סיבוכים המודינמים (הקשורים למערכת הלב וכלי הדם)

נפילת לחץ דם

ישנם מצבים רבים שעלולים לגרום לתת לחץ דם במהלך הרדמה וניתוח. מצבים אלה כוללים בין השאר אבדן דם או שינוי במאזן הנוזלים בגוף, מצבי זיהום שונים, חוסר התאמה בין עומק ההרדמה לבין הגירוי הכירורגי, שימוש בתרופות שמשנות את תפקוד הלב או את טונוס כלי הדם, תגובה אלרגית לחומרים, מצבים הקשורים למחלות המטופל כולל איסכמיה של הלב, הפרעה בתפקוד הלב, הפרעות בקצב הלב, הפרעה של מסתמי הלב, ומצבים הקשורים במהלך הניתוח כולל לחץ על כלי הדם הגדולים או הלב, כשל של שתל כלי דם בניתוח מעקפים, תסחיף אויר וכו'.
הזיהוי של הגורם למצב תת לחץ הדם צריך להיות מיידי ובהתאם הטיפול, זאת משום שתת לחץ דם עלול ליצור מצב של אספקת דם וחמצן לקויה ונזק קשה לאיברים השונים. המרדים צריך לגלות שליטה אבסולוטית בהבנת הפיזיולוגיה לצורך זיהוי וטיפול נכונים ומידיים.

יתר לחץ דם

מצב זה עלול להגרם ממגוון מצבים במהלך הרדמה וניתוח, כולל חוסר התאמה בין עומק ההרדמה לבין הגירוי הכירורגי, עליה ברמת הפחמן הדו חמצני בדם, העדר ניקוז שלפוחית השתן, הפרשת הורמונים במצבי מחלה אנדוקרינים שונים וכו'.
גם במקרה זה חשוב כי המרדים יזהה בהקדם את הגורם להפרעה ויגלה מיומנות בטיפול פרמקולוגי (תרופתי) או אחר לתיקון המצב.  

איסכמיה לבבית

פער בין אספקת החמצן ללב לבין צריכת החמצן שלו יוצרת מצב של חוסר חמצון לשריר הלב או איסכמיה, מה שיכול להוביל לאוטם שריר הלב (התקף לב). מצב זה יתכן גם במהלך הרדמה שכן הניתוח כרוך בשינויים משמעותיים במאזן הנוזלים, קצב הלב, לחץ הדם, שינויים במלחים בדם, שכולם עלולים לשנות את המאזן בין צריכת החמצן הלבבית לבין אספקת החמצן ללב. מצבים רפואיים קיימים כולל טרשת עורקים כליליים, הפרעות במסתמי הלב, הפרעות בקצב הלב ובתפקודו כולם מהווים גורמי סיכון לאיסכמיה לבבית, בנוסף לסוג הניתוח והיקפו.

הפרעות קצב הלב

הפרעות מסוכנות בקצב הלב יתכנו בעיקר בחולי לב וכן במצבי מחלה קשים, בשימוש בתרופות המשפיעות על ההולכה החשמלית של הלב, בהפרעות אלקטרוליטריות (מלחים בדם) ובהפרעות קשות באספקת החמצן לשריר הלב. כמו כן חלק מחומרי ההרדמה הם גם בעלי פוטנציאל אריתמוגני (מעוררי הפרעות בקצב הלב). מן המרדים נדרש להכיר את הפרעות קצב הלב השונות, לדעת לזהותן במהירות ולהתאים טיפול פרמקולוגי או אחר.

דום לב

דום לב הוא מצב בו הלב אינו מסוגל לבצע את תפקידו-הנעת דם לאיברים, עד כדי נפילת לחץ דם והעדר דופק. הגורמים לדום לב הם רבים וכוללים הפרעות בקצב הלב, הפרעה בהתכווצות שריר הלב, הפרעה מכנית חוסמת לתנועת הדם, הפרעה מסתמית, הפרעות באספקת הדם או החמצן ללב, הפרעה לבבית כתוצאה ממינון יתר של חומרי הרדמה, תסחיפי אויר או קרישי דם, חסר נוזלים, תגובה אלרגית ועוד. שכיחות דום לב בהרדמה היא נדירה למדי - כ-20 מקרים ל-10000 הרדמות. מוות כתוצאה מדום לב במהלך הרדמה קורה ב-1 מ-40000 הרדמות, כאשר השכיחות הגבוהה ביותר היא בקשישים מעל גיל 85. 

סיבוכים המאטולוגים

אבדן דם

ניתוחים מסוימים כרוכים בסיכון לדמם רב, למשל ניתוחי כלי דם גדולים, ניתוחי לב, ניתוחי עמוד שדרה גדולים וכו'. אבדן דם עלול להפחית את יכולת שינוע החמצן לאיברים השונים ולפגיעה בתפקודם, למשל, איסכמיה לבבית והפרעה כליייתית. חלק מתפקידי המרדים הינו השלמת חסרי הדם תוך טיפול במגוון הנוזלים העומד לרשותו, כולל מוצרי הדם השונים.

הפרעה בקרישת הדם

קרישת הדם היא מנגנון מורכב שמערב את טסיות הדם ופקטורי קרישה המיוצרים בכבד ובתאים המצפים את כלי הדם. מצבי רקע שונים במטופלים מסויימים שמים אותם בסיכון יתר לדימום ומצריכים התייחסות טרם הניתוח. הניתוח כשלעצמו, בעיקר אם כרוך באבדן משמעותי של דם וכן בניתוחים המצריכים קירור החולה או שימוש במכונת לב ריאה (ניתוחי לב) עלול להיות מלווה בהפרעות בקרישת הדם. מתפקידי המרדים לזהות את הפרעת הקרישה, לאבחן את הגורם לב ולהשלים את החסרים בגורמי הקרישה השונים כנדרש.

סיבוכים נוירולוגים ושריריים

שבץ מוחי

שבץ מוחי הוא סיבוך לא שכיח של הרדמה וניתוח ומסכן בעיקר קשישים או חולים עם טרשת עורקים מתקדמת. גורמים מעידים לשבץ מוחי כוללים תנודות משמעותיות של לחץ הדם, תנוחות מסויימות במהלך הניתוח, מניפולציה של עורקי התרדמה (בצוואר), וניתוחים/פרוצדורות מסוימים.

חוסר חמצון מוחי

החמצון המוחי הוא קריטי. הפרעה בחמצון המוחי לזמן קצר עלול לגרום לחסרים נוירולוגים קבועים ואף למוות. הפרמטרים הקשורים לחמצון המוחי כוללים את רוויון החמצן בדם, תפוקת הלב, רמת ההמוגלובין, רמת הפחמן הדו חמצני בדם, הלחץ התוך גולגולתי וגורמים אחרים. מחלות רקע של המטופל (למשל הצרות של עורקי התרדמה הצוואריים המוליכים דם למוח) ואף תנוחת המטופל בניתוח משפיעים על החמצון המוחי. המרדים שולט בכל הפרמטרים הללו ועליו להבטיח אופטימיזציה של החמצון המוחי.

פגיעה בחוט השדרה

פגיעה בחוט השדרה עם השלכות נוירולוגיות (למשל שיתוק גפיים), עלולה להווצר בניתוחים מסויימים (למשל ניתוח כלי דם גדול של אבי העורקים שעלול לערב את אחד העורקים המרכזיים המספקים דם לחוט השדרה). הרדמה אזורית נויראקסיאלית (הרדמה אפידורלית או ספינלית) עלולה במצבים מסויימים לגרום לנזק לחוט השדרה (למשל במצבי הפרעה לקרישת הדם תתכן הצטברות של המאטומה (שטף דם) סביב חוט השדרה באזור הדקירה, לגרום ללחץ על חוט השדרה ולנזק. במצבים נדירים אחרים יתכן זיהום באזור חוט השדרה כתוצאה מכניסת פתוגן (חיידק) מאזור הדקירה.
המרדים צריך להיות מודע למצבים המסכנים את תפקודו התקין של חוט השדרה ולנקוט באמצעים למניעת הפגיעה [למשל- בניתוחי כלי דם גדולים- ישנם מגוון התערבויות תרופתיות ואחריות (למשל פינוי נוזל השדרה באופן מבוקר לצורך שיפור אספקת הדם לחוט השדרה) או בהרדמה ספינלית או אפידורלית (זיהוי מבעוד מועד מצבי דמם שעלולים לסכן בהצטברות דם סביב חוט השדרה כתוצאה מהפרוצדורה, המנעות מביצוע הרדמה זו במהלך זיהום כלל גופי, המנעות מביצוע הרדמה זו במצ במצבים שבהם יש לחץ תוך גולגולתי מוגבר על מנת למנוע הרניאציה (בלט) מסוכן של אזורים במוח.

פגיעה בעצבים פריפרים

פגיעה בעצבים פריפרים (בעיקר עצבי הגפיים) תתכן כתוצאה מלחץ של מרכיבים של שולחן הניתוחים, השכבה לא נכונה ושכיבה ממושכת במנח מסויים, ממניפולציות כירורגיות סביב העצב, ולעיתים נדירות מהסננת חומרי הרדמה מקומית (כחלק מהרדמה אזורית).

שיתוק שארי

לעיתים קרובות נעשה שימוש בחומרים מרפי שרירים במהלך הניתוח. מצבים מסויימים הקשורים לאופן פעולת החומר משתק השרירים ואופן הפינוי שלו מהגוף (משתנה במצבים רפואיים שונים, בחולים מסויימים ועל פי החומר שנבחר) יוצרים מצב של הוותרות שיתוק שרירי מסויים לאחר ההתעוררות מהרדמה. מצב זה עלול להיות מלווה בקושי נשימתי, סגירת נתיב האויר, ראיה כפולה, וחרדה מצד החולה כאשר השפעת התרופות הסדטיביות חלפה אך עדין נותרה השפעת החומר המשתק. הטיפול כולל לעיתים מתן חומרים הנוגדים את השפעת החומר המשתק, ולעיתים אף מצריך הנשמה חוזרת/המשך הנשמה של החולה עד חלוף השפעת החומר המשתק. 

סיבוכים עיניים

חבלות לקרנית, כולל פגיעות תרמיות וכימיות

שכיחות של כ- 0.17%. אלה עלולות להגרם מחומרים המשמשים לחיטוי השדה הניתוחי, חבלה ממכשור רפואי, במיוחד בניתוחי ראש וצוואר. מגבירים את הסיכון העדר ייצור דמעות במהלך הרדמה, והעדר רפלקסים מגנים עיניים במהלך הרדמה, וכן הגנה לא נאותה לעיניים במהלך השריית ההרדמה וצנרור הקנה והן במהלך הניתוח עצמו. (בהרדמה כללית המרדים יסגור את העיניים באמצעות סרט דביק ולעיתים ישתמש גם בתמיסת דמעות מלאכותיות. בשימוש בלייזר יש להשתמש במשקפי מגן מתאימים למטופל).

דימומים ברשתית

דימומים אלה עלולים להגרם משינויי לחץ דם בשל התעוררות סוערת או הקאות חוזרות. גם הרדמה אפידורלית בנפח גבוה יכולה להעלות את הלחץ התוך גולגולתי ואת הלחץ של ורידי הרשתית, מה שמסכן בדימומים רשתיים. לרוב מדובר בסיבוך חולף.

עוורון 

זהו סיבוך נדיר ששכיחותו עולה בניתוחים ארוכים, ניתוחים עם אבדן דם משמעותי, ניתוחי גב מורכבים במנח על הבטן (סיכון של עד 1% בניתוחים אלה), ניתוחים הכוללים שימוש במכונת לב ריאה, וניתוחי צוואר, אף או סינוסים. הגורמים לעוורון כוללים-

         -  לחץ ישיר ממושך על העין הנובע מהשכבה לא נכונה של המטופל,

         -  בצקת של הקרנית, בעיקר בשל מנח בו ראש המטופל נמוך מגופו ומתן יתר של נוזלים.

         -  איסכמיה (פגיעה באספקת החמצן) של הרשתית, עצב הראיה או קליפת המוח הראייתית, כתוצאה מתת לחץ דם והפרעה בתפוקת הלב במהלך ההרדמה, דימום ניכר במהלך הניתוח, הפרעה לניקוז הורידי העיני כתוצאה ממנח לא פיזיולוגי ולחץ חיצוני על העין, תסחיפים של קרישי דם וחומרים אחרים (נקשר לעיתים בשימוש במכונת לב ריאה) ומחלות רקע הפוגעות באספקת הדם למבנים אלה (למשל טרשת עורקים). גורם סיכון נוסף הוא מין זכר.

          -  גלאוקומה חריפה.

          -  אינטראקציה בין גזים המשמשים בניתוחי עיניים מסוימים וגזי ההרדמה, המעלה את הלחץ התוך עיני.

צמצום הסיבוכים הללו ידרשו שימור לחץ הדם, תפוקת הלב ורמת ההמוגלובין ע"י המרדים, שמירה על מאזן נוזלים נאות, וכן בדיקה תכופה של מצב העיניים במהלך הניתוח, המנעות עד כמה שניתן ממנח ממושך על הבטן, ושמירה על הפרמטרים המשפיעים על הלחץ התוך עיני.

סיבוכים כליתיים ואלקטרוליטרים

אי ספיקת כליה

אי ספיקת כליה תתכן ממגוון סיבות כולל חסר נוזלים, הפרעה בתפקוד הלב, ותגובה לשימוש בתרופות מסויימות. ניתוחים מסויימים ומצבים מסויימים כרוכים בסיכון מוגבר לאי ספיקת כליה במהלך ולאחר הניתוח, כמו למשל ניתוחי לב או ניתוחי כלי דם ממושכים.

היפרקלמיה

היפרקלמיה (רמת אשלגן גבוהה בדם) עלולה להווצר כתוצאה משימוש במרפה השרירים מהיר הפעולה סוקסיניל כולין, בעיקר בחולים עם מחלות שריר או מוגבלות בתנועה, וכן כתוצאה מעירוי מסיבי של מוצרי דם (מנת דם מכילה אשלגן) או ממתן שגוי של תרופה המכילה אשלגן בריכוז גבוה. היפרקלמיה קשה עלולה להתבטא בהפרעות קשות בתפקוד וקצב הלב עד כדי מוות. יש לזהות במהירות את הסיבוך ולטפל בהתאם. הטיפול כולל מתן קלציום גלוקונט, ביקרבונט, אינהלציות של ביתא אגוניסטים, אינסולין וגלוקוז ולעיתים דיאליזה או המופילטרציה. 

שינויים בחום הגוף

תסמונת החום הממאיר

מדובר בתסמונת נדירה ומסכנת חיים המלווה בחום גוף גבוה ופירוק שריר משמעותי במטופלים מועדים בשל וריאציה גנטית. תוכלו להרחיב בקריאה על כך בדף הרלוונטי.

תת חום- היפותרמיה

אבדן חום הינה תופעה שכיחה במהלך ניתוח. אבדן מנגנוני וויסות החום עקב השפעת חומרי ההרדמה, חשיפת איברים פנימיים במהלך הניתוח וטמפרטורה סביבתית נמוכה בחדר הניתוח מגבירים מאד את אבדן החום. לרשות המרדים מגוון אמצעים לשליטה בחום הגוף של המטופל (ראה אמצעי חימום במהלך הרדמה). להיפותרמיה השפעות שליליות רבות הכוללות כיווץ כלי דם היקפיים ופגיעה באספקת הדם והחמצן לפצע הניתוח, עליה בשיעור זיהומי הפצע הניתוחי, עליה בשיעור ארועים לבביים בתר ניתוחיים, פגיעה בתפקוד טסיות הדם וקרישת הדם ופגיעה בתפקוד תאי מערכת החיסון. 

סיבוכים אחרים

תגובה אלרגית

במהלך הרדמה סטנדרטית ניתנים לחולה שורה ארוכה של תרופות, כולל תרופות הרדמה מסוגים שונים, אנטיביוטיקות, חומרים מונעי בחילה והקאה, חומרים למניעת רהגורגיטציה ואספירציה, ועוד. כל תרופה עלולה לגרום לתגובה אלרגית אך החומרים השכיחים ביותר שגורמים לתגובה אלרגית במהלך הרדמה הם חומרים מרפי שרירים סטרוידלים, לטקס, אנטיביוטיקות וחומר ניגוד. תגובה אלרגית קשה (אנאפילקסיס- Anaphylaxis) עלולה להיות כרוכה בתת לחץ דם קשה, הפרעה נשימתית קשה ומהווה סכנת חיים. שכיחות התופעה היא 1-2 מקרים ל-10000 הרדמות, כאשר 3-10% מהמקרים מהווים סכנת חיים.

כמובן שעל המטופל לציין בפני המרדים כל רגישות לחומר שחווה בעבר. על המרדים לזהות מצבים של אלרגיה לתרופות ולטפל בהתאם.

בחילות והקאות לאחר הרדמה

מדובר בסיבוך שכיח יחסית. ישנם חומרי הרדמה מעידים לסיבוך זה. גורמי סיכון לתופעה זו כוללים מין נקבי, העדר עישון, גיל צעיר וכן ניתוחים מסוימים (למשל ניתוחי בטן, חזה, ואף אוזן וגרון). 

סיבוכי החדרת קטטר ורידי מרכזי

החדרת קטטר ורידי מרכזי עלולה להסתבך לעיתים נדירות בחזה אויר (פנימוטורקס), טמפונדה לבבית או חזה-דם (כתוצאה מקרע של וריד מרכזי). סיבוכים מאוחרים כוללים זיהום של הקטטר.

מודעות בהרדמה- Intra-operative awareness

מודעות בהרדמה הינו מצב בו המטופל זוכר באופן ברור, בלתי צפוי ובלתי רצוי ארועים שקרו במהלך הניתוח תחת הרדמה כללית. 
שיעור התופעה באוכלוסיה הוא כ- 1-2 ל- 1000 מקרים. עם שכיחות מוגברת בילדים. 
רוב מי שזוכר ארועים תוך ניתוחיים לא חווה כאב ומדובר בזכרון שמיעתי עמום או תחושת חלימה שאינם יוצרים מצוקה. 
במידה והתופעה מתרחשת ההזכרות יכולה לקרות מיד לאחר הניתוח או שעות ואף ימים לאחר מכן. 
ברוב המקרים אין לכך השלכות אך במיעוט המקרים יש השלכות פסיכולוגיות שיכולות להיות ארוכות טווח (למשל תסמונת פוסט-טראומטית או דכאון).
ישנם גורמי סיכון לתופעה זו- 

-גיל (יותר בילדים), 

-חולים קשים עם רזרוות מוגבלות של תפקוד מערכת הלב וכלי הדם- מה שגורם לצורך בהפחתת מינוני חומרי ההרדמה (הפוגמים בתפקוד מערכת זו) ועל כן סיכון למודעות, 

-תנגודת לתרופות הרדמה (שעשויה להגרם מנטיה גנטית),

-סבילות לתרופות הרדמה כתוצאה משימוש בסמים (בנזודיאזפינים, קוקאין, אופיואידים),

-וכן אפיזודות קודמות של מודעות בזמן הרדמה. 

-ניתוחים מסוימים כגון ניתוח קיסרי, ניתוחי לב וניתוחים בחולה לא יציב מועדים יותר למודעות במהלך הרדמה. 

-שימוש קבוע בתרופות המשנות את תגובת קצב הלב או לחץ הדם לכאב/סטרס עלול לפגוע ביכולת המרדים לזהות מודעות בזמן הרדמה משום שמשנים את הפרמטרים ההמודינמים (קצב לב, לחץ דם וכו') עליהם מסתמך המרדים, בין השאר. 

-גורם נוסף למודעות בזמן הרדמה הן תקלות בציוד ההרדמה המשמש להעברת חומרי ההרדמה לחולה. 

המנעות מתופעת המודעות בהרדמה כוללת מעורבות של מרדים מנוסה שמתאים את מינוני וסוג תרופות ההרדמה (למשל ישנן תרופות, כדוגמת מידזולם בעלות אפקט אמנסטי- מונע הזכרות) ומסתמך על פרמטרים רבים לאבחון עומק ההרדמה במהלך כל הניתוח (למשל קצב הלב, לחץ הדם, טונוס השרירים, דמעת, לחצי הנשמה וכו'). בנוסף לכך קיים מכשור המאפשר כימות של עומק ההרדמה (תוכל לקרוא על כך בארגז הכלים של המרדים- אמצעי ניטור- אמצעי ניטור של מערכת העצבים המרכזית). מכשור זה ישמש על פי שיקול דעת המרדים ובמקרים בהם ישנו סיכון מוגבר לתופעת המודעות במהלך הרדמה. 
למרות כל אלה, מודעות בזמן הרדמה עדין קורית, אם כי לעיתים נדירות. 

שתף...