מחלות רקע והרדמה בילדים - פגות

פגות

פגות מוגדרת כלידה לפני שבוע 37. פגות היא בעלת השלכות מרובות על התפקוד והאנטומיה של מערכות רבות הרלוונטיות למרדים וככל שמועד הלידה מוקדם יותר כך המשמעויות מודגשות יותר.

מערכת הלב וכלי הדם של הפג אינה בשלה והלב מתקשה להסתגל לשינויים מהירים בנפח הדם ולעומסים האפשריים במהלך הרדמה וניתוח. גם מערכת העצבים הסימפטטית של הפג אינה בשלה ולכן תגובת מערכת הלב וכלי הדם למצבים שונים אינה אופטימלית.
המעבר מהחיים העובריים בהם חמצון העובר נעשה דרך השיליה והחשיפה לאויר העולם יוצרים שינויים משמעותיים בפיזיולוגיה של מערכת הלב וכלי הדם. מצבים חולי מסויימים בפגות מונעים השלמה של חלק מהשינויים הללו, דבר שמשנה מאד את פיזיולוגיה של מערכת הלב וכלי הדם ומצריך מהמרדים התאמה של צורת ההרדמה וההנשמה.

מערכת הנשימה של הפג אינה בשלה. RDS- Respiratory distress syndrome הוא סינדרום נשימתי המאופיין בהפרעה משמעותית בחמצון כתוצאה מהיענות ריאתית מוגבלת והעדר סורפקטנט-חומר חיוני לפיזיולוגיה הנשימתית התקינה (הוותרות בועיות הריאה פתוחות). המרדים ידרש להתאים את צורת ההנשמה למאפיינים של מערכת הנשימה הבלתי בשלה של הפג. לרוב ידרש שימוש במנשם מיוחד המתאים לפגים. פגים שהונשמו תקופה ממושכת סובלים לעיתים מ-Bronchopulmonary dysplasia (BPD) – מצב ריאתי המתבטא בין השאר בתגובתיות יתר של דרכי הנשימה ומצריך התאמת ההרדמה וההנשמה.

תגובת מערכת הנשימה לשינויים ברמת החמצן והפחמן הדו חמצני שונה בפג והוא מועד יותר לאפניאות (הפסקות נשימה) בפרט לאחר הרדמה כללית. תופעה זו מצריכה המשך השגחה במסגרת טיפול נמרץ/התאוששות תוך ניטור הפג לאחר הרדמה כללית. מסיבה זו יש העדפה מסויימת להרדמה איזורית במידת האפשר.

נתיב האויר של הפג שונה ולעיתים קרובות קשה יותר לצנרור. קצב צריכת החמצן גבוה באופן יחסי בפגים. עובדה זו ביחד עם מאפייני מערכת הנשימה של הפג יוצרים מרווחי טעות קצרים בהרבה להשתלטות על נתיב האויר בזמן השראת ההרדמה.

בשל מיעוט מאגרי גליקוגן הפג אינו מסוגל לשמר רמת גלוקוז תקינה בדם ועל כן נדרש ניטור קפדני ותכוף של רמת הגלוקוז, ולעיתים מתן מתמשך של תמיסה המכילה גלוקוז.

הכבד של הפג אינו בשל ועל כן פינוי תרופות מסוימות מופרע, מה שמצריך מהמרדים משנה זהירות במינונים וצורת ההרדמה.

מערכת הכליות של הפג גם היא אינה בשלה, דבר המתבטא הן בפינוי תרופות שונות, חומרי הרדמה, והן באיזון מצב הנוזלים והאלקטרוליטים בדם. המרדים, כמי ששולט במתן נוזלים, אלקטרוליטים ותרופות במהלך ההרדמה, יתבסס על הערכה קלינית ובדיקות מעבדה על מנת להכווין את איזון הנוזלים והאלקטרוליטים.

רפלוקס קיבתי-וושטי שכיח יותר בפגים ומעלה את הסיכון לאספירציה ריאתית של תוכן קיבתי.

שטח פנים גדול ביחס לנפח הגוף בנוסף להעדר יכולת להצטמרר ומנגנון כיווץ כלי דם לא יעיל יוצרים קושי בשימור חום הגוף של הפג. המרדים נדרש לנטר באופן מתמשך את טמפרטורת הגוף של הפג ולהשתמש במגוון האמצעים העומדים לרשותו לשימור חום הגוף שלו.

חסמים עצביים (הרדמה איזורית) הם שונים במאפייניהם בפגים הן עקב הבדלים אנטומים והן בשל הבדלים פיזיולוגים בפיזור, ספיגה ורעילות של חומרי הרדמה מקומית המשמשים בסוג זה של הרדמה.

השינויים הללו ושינויים נוספים הופכים את הרדמת הפגים לאתגר משמעותי עבור המרדים. 

שתף...