הרדמה לניתוחי עיניים - אנטומיה ופיזיולוגיה של העין

אנטומיה ופיזיולגיה של העין

המערכת העינית כוללת את ארובת העין, גלגל העין, השרירים האקסטרא-אוקולרים (שרירים הקשורים בגלגל העין ומניעים אותו), העפעפיים ומערכת הדמעות.

בקדמת גלגל העין ישנה הקרנית (סקלרה), קופסית שקופה וקמורה בעלת רפרקציה, מאחוריה ישנו האישון (סביבו הקשתית), ומאחוריו העדשה.

החלק האחורי הפנימי של גלגל העין מצופה ברשתית- רקמה עצבית המורכבת ממעל מאה מליון תאי חישה (פוטורצפטורים). האור המגיע לרשתית מתורגם לאות חשמלי המועבר בעצב הראיה למוח.

-החלק האחורי של גלגל העין מלא בחומר ג'לטיני שקוף–שנקרא הגוף הזגוגי (vitreous humor)

-החלק הקדמי מלא בחומר נוזלי (aqueous humor). חלק זה נחלק לשניים-

-          לשכה קדמית , הקדמית לקשתית (המבנה סביב האישון),

-          ולשכה אחורית , האחורית לקשתית (ועד לגוף הזגוגי).

החומר הנוזלי נוצר ע"י תאים בדופן גלגל העין בלשכה האחורית ונספג ע"י מערכת תעלות בזוית הלשכה הקדמית.

חלק מתפקידי נוזל זה הינם אספקה של חמצן וחומרי מזון לעדשה ולקרנית.

הלחץ התוך עיני (intra ocular pressure –IOP)

לחץ זה נקבע במידה רבה ע"י האיזון בין הייצור והספיגה של אותו נוזל (כאשר ההשפעה העיקרית על ייצור הנוזל נגזרת מאוסמולריות הפלסמה אל מול אוסמולריות ה- aqueous humor ואילו ההשפעה העיקרית על ספיגת הנוזל הינה הרחבה או הצרות האישון, שסוגרת או פותחת, בהתאמה, את הגישה לתעלות הספיגה).  
שינויים בלחץ הורידי, כתוצאה משינויי מנח, מאמץ/שיעול, ובמהלך צנרור הקנה עם אינדוקציית ההרדמה, עלולים לגרום לעליה בלחץ התוך עיני בשל הפחתת פינוי ה- aqueous humor.

גורמים נוספים שעלולים להעלות את הלחץ כוללים לחץ חיצוני על העין, קשיחות של הקרנית, רמת רוויון המים של הגוף הזגוגי (ורוויון המים בגוף), דימום או הצטברות נוזל אחר בתוך גלגל העין, ועליה ברמת הפחמן הדו חמצני.

עליה בלחץ התוך עיני עלולה לגרום לגלאוקומה חריפה (ונזק לעצב הראיה), לקרעים בכלי דם ודמם או פליטה של הגוף הזגוגי בכניסה לגלגל העין, ואף עוורון.

לפיכך, חלק מהמטרות ההרדמתיות בחולי גלאוקומה העוברים ניתוח עיני כוללות שמירה על מצב של היפוולמיה קלה (התייבשות קלה), מתן נוזלים עם אוסמולריות גבוהה (ריכוז גבוה של מלחים או אוסמוליטים אחרים) תוך הקפדה על נאותות לחץ הדם ורמות המלחים בדם, במקרים מסוימים מתן חומרים המשפיעים על קצב יצירת ה-aqueous humor (אצטאזולאמיד), שמירה על לחץ ורידי נמוך, שמירת רמת פחמן דו חמצני נאותה והמנעות מהרחבת האישון, כאשר מטרת הפעולות הללו הינה מניעת עלייה בלחץ התוך עיני.
חומרי השריית הרדמה מסויימים עלולים לגרום לעליה בלחץ התוך עיני או לתגובות שריריות שעלולות להתבטא בעליה בלחץ התוך עיני (אתומידט, קטמין, סקולין) ויש לקחת זאת בחשבון בשיקולים ההרדמתיים בפגיעות עיניות (חבלות עיניות חודרות) וניתוחים עיניים מסוימים (לאחר פתיחת גלגל העין).

רפלקס אוקולו-קרדיאלי

מניפולציה ניתוחית, חבלה או לחץ על מבנים עיניים שונים עלול ליצור תגובת רפלקס שמתבטאת בהאטה משמעותית של קצב הלב עד כדי דום לב. לרוב הרפלקס מוגבל מאד בזמן וחולף ספונטנית, אך לעיתים עלול להיות מסוכן. הרפלקס שכיח יותר בילדים וכן במצבים של הרדמה שטחית מידי, ושינויים ברמות החמצן והפחמן הדו חמצני בדם. במבוגרים לרוב נמנעים מטיפול מונע, אך בילדים חלק מהמרדימים נותנים טיפול מונע באטרופין או גליקופירולט, חומרים המעלים את קצב הלב, טרם תחילת הניתוח. טיפול זה אינו משולל תופעות לוואי וכשלעצמו עלול לגרום להפרעות בקצב הלב. הפוטנציאל לרפלקס מחייב את המרדים לגלות עירנות יתרה למקרה של הופעתו ולטפל בהתאם.

ניתוחים עיניים מסויימים כרוכים בהזרקת גזים מסוגים שונים לגלגל העין (לתיקון הפרדות רשתית). הגזים הללו משמעותיים בהקשר ההרדמתי שכן מתן גז הרדמה מסוים (O2N) עלול להגדיל את גודל בועת הגז ולגרום לנזק עיני. על המרדים להפסיק מתן O2N טרם הזרקת הגז, ובמקרה של ניתוח כלשהו לאחר הזרקת הגז יש לאפשר תקופת זמן מספיקה (משתנה על פי סוג הגז שהוזרק) עד לשימוש בטוח ב-O2N. כמובן שיש ליידע את המרדים במקרה של הזרקת גז עינית.